שְׁמוּלִיק וְנוּלִיק, שְׁנֵי גּוּרֵי חֲתוּלִים שֶׁרוֹצִים שֶׁמִּישֶׁהוּ יֹאהַב אוֹתָם, הֵם אוֹרְחִים לֹא צְפוּיִים בְּסַדְנַת כְּתִיבָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בַּמַּחְסָן שֶׁבֶּחָצֵר, וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּתַחֲרוּת כְּתִיבַת שִׁירִים שֶׁעָלֶיהָ הִכְרִיז רֹאשׁ הָעִיר. בְּמַסָּע שֶׁיִּקַּח אוֹתָם בֵּין רְחוֹבוֹת וּכְבִישִׁים, עִם שָׁמַיִם פְּרוּשִׂים בֵּין עֵצִים, הֵם יִמְצְאוּ אִישׁ רְחוֹב אֶחָד שֶׁיֹּאהַב אוֹתָם בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ.

"שִׁירִים זֶה דָּבָר אֶחָד, וּבָתִּים זֶה דָּבָר אַחֵר", כותבת הסופרת והמשוררת כלת פרס ישראל לספרות נורית זרחי בספרה אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב - סיפור מסע של שירה נחבאת מן העין ששואלת בקול: מי יאהב אותי? אל המסע העירוני מצטרף המאייר עובדיה בנישו, שמחלון דירתו בתל אביב נשקף רחוב אבן גבירול, והעיר היא השראה לפרטים הרבים באיוריו.

זרחי מציעה לתת לשירה לדבר את עצמה, ולאפשר לה להיות חופשית ומשוחררת. אנחנו, כמובן, מצטרפות להמלצה.